ברגע המכריע שבו נדרשים חכמי בבל להתמודד עם דרישתו החריגה של המלך, חל מעבר בשפת הסיפור ללשון אֲרָמִית. שפה זו הייתה שפתם המדוברת של הכשדים ושפתו של המלך עצמו, ומנקודה זו ואילך רוב הספר נכתב בלשון זו [אבן עזרא, מצודת ציון].
הפסוק מציין במפורש כי וַֽיְדַבְּר֧וּ הַכַּשְׂדִּ֛ים, וישנן מספר סיבות לכך שדווקא הם לקחו את רשות הדיבור מבין כלל החכמים. ראשית, כמומחים לחיזוי העתיד, הם ראו עצמם כראויים ביותר להשיב למלך [מצודת דוד, יוסף אבן יחיא]. שנית, בניגוד לחכמים אחרים שהגיעו ממדינות זרות, הכשדים היו ילידי המקום ושלטו היטב בשפה הארמית [מלבי"ם]. הם בחרו לדבר בשפה המובנת לכלל הנוכחים בארמון, בתקווה שהמלך יתבייש לבקש בקשה כה בלתי הגיונית בפומבי [מצודת דוד].
הם פותחים בברכה המסורתית מַלְכָּא֙ לְעָלְמִ֣ין חֱיִ֔י, שמשמעותה "המלך לעולם יחיה". מעבר להיותה גינוני מלכות מקובלים [מצודת דוד], מסתתרת בה כוונה פסיכולוגית עמוקה. הכשדים חשדו שהמלך למעשה זוכר את החלום, אך חושש לספר אותו משום שהוא מכיל בשורה רעה על מותו הקרב. לכן, הם מיהרו לברך אותו באריכות ימים כדי להפיג את חששותיו [מלבי"ם].
לבסוף, הם מציגים את דרישתם: אֱמַ֥ר חֶלְמָ֛א לְעַבְדָ֖ךְ וּפִשְׁרָ֥א נְחַוֵּֽא, כלומר, אמור את החלום לעבדיך ואת פתרונו נגיד [רש"י, ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון]. בקשה זו נובעת מהנחתם שהמלך לא שכח את החלום אלא רק מבקש לדעת את משמעותו [אלשיך]. הם הסבירו למלך כי חוכמתם דורשת "חומר גלם" ראשוני; ברגע שיינתן להם סיפור החלום, הם יוכלו לגזור ממנו את הפתרון, אך ללא נקודת ההתחלה הזו הדבר בלתי אפשרי [יוסף אבן יחיא].
מנגד, יש המפרשים כי הכשדים טענו שביכולתם לדעת את גזר הדין העתידי באמצעות אצטגנינות, אך אין להם דרך לדעת באילו דימויים ספציפיים השתמש כוח הדמיון של המלך בחלומו כדי להציג את אותה גזירה (למשל, האם המוות תואר כנפילת עץ או כחיה רעה). לכן, הם הציעו שהמלך ילחש את החלום לעבדים אחרים, והם יגידו את הפתרון מבלי לשמוע את החלום עצמו, כדי להוכיח את כוחם. עם זאת, כוונתם האמיתית בהצעה זו הייתה להשתמש במרמה ותחבולות כדי להתאים בדיעבד את דבריהם לחלום שיסופר [מלבי"ם].