תארו לעצמכם שמישהו מבקש מכם משימה שפשוט אי אפשר לבצע, איך הייתם מגיבים? זה בדיוק מה שקרה לחכמי בבל כשהמלך דרש מהם לגלות מה הוא חלם. ברגע המותח הזה, פתאום השפה של הסיפור בתנ"ך משתנה לאֲרָמִית. זו הייתה השפה שכולם דיברו באותה תקופה בבבל, וגם שפת האם של המלך עצמו.
הפסוק מספר לנו שוַֽיְדַבְּר֧וּ הַכַּשְׂדִּ֛ים. למה דווקא הכשדים קפצו לדבר ראשונים מכל החכמים? פשוט כי הם היו המומחים המקומיים לחיזוי העתיד, והם שלטו בשפה הזו הכי טוב. הם דיברו בקול רם כדי שכולם בארמון ישמעו, בתקווה שהמלך קצת יתבייש לבקש בקשה כל כך לא הגיונית מול כולם.
הם פותחים את דבריהם בברכה מַלְכָּא֙ לְעָלְמִ֣ין חֱיִ֔י, שזה אומר "המלך לעולם יחיה". מעבר לנימוס, הייתה להם כאן מטרה חכמה. הם חשדו שהמלך בעצם זוכר את החלום שלו, אבל פשוט מפחד לספר אותו כי הוא חושש שזה סימן לבשורות רעות עבורו. לכן הם מיהרו לברך אותו בחיים ארוכים כדי להרגיע אותו.
בסוף, הם מבקשים ממנו בקשה פשוטה: אֱמַ֥ר חֶלְמָ֛א לְעַבְדָ֖ךְ וּפִשְׁרָ֥א נְחַוֵּֽא, כלומר, ספר לנו את החלום ואנחנו נגיד לך את הפתרון. הם מסבירים למלך שהם באמת חכמים ויודעים לפתור חלומות, אבל הם חייבים נקודת התחלה. ברגע שהוא ייתן להם את הסיפור עצמו, הם כבר ידעו לעשות את העבודה שלהם ולגלות לו מה זה אומר.