תארו לעצמכם שאתם עומדים מול מלך חזק מאוד, והוא ממש כועס. איך הייתם מדברים אליו? בטח הייתם מנסים להיות הכי מנומסים וזהירים שאפשר. זה בדיוק מה שקורה לחכמי בבל. המלך נבוכדנאצר דורש מהם בקשה בלתי אפשרית, והם מרגישים דחוקים לפינה. לכן, הם עונים למלך תִּנְיָנוּת, כלומר בפעם השנית.
אבל הפעם משהו משתנה בסגנון הדיבור שלהם. בפעם הראשונה הם דיברו אל המלך באופן ישיר, אבל עכשיו, מתוך פחד גדול מהזעם שלו, הם פונים אליו בכבוד רב ובגוף שלישי. הם מבקשים שהמלך יאמר לעבדיו את החלום, כדי שהם יוכלו נְהַחֲוֵה, כלומר להגיד ולגלות, את הפתרון.
למה הם בעצם חוזרים על אותה בקשה? החכמים ראו שהמלך שכח לגמרי את החלום שלו והוא מתעקש שהם יגלו לו אותו, אז הם פשוט ניסו להרוויח קצת זמן. הם קיוו שאם הם יחכו, המלך אולי ייזכר פתאום בחלום וילחש אותו למשרתים שלו, ואז הם כבר ידעו איך לפתור אותו.
כשהם מבטיחים למצוא את הפתרון, הם משתמשים במילה וּפִשְׁרָה. המטרה שלהם הייתה להישמע מאוד בטוחים בעצמם בפני המלך, ולהראות שיש להם את הפתרון האמיתי והמיוחד לחלום. אבל למרות הביטחון שהם ניסו לשדר, הם עדיין נזהרו מאוד במילים שלהם, כי בתוך תוכם הם פחדו מאוד שאולי יטעו.