מלכים א, פרק כ״ב, פסוק י״ז

במראה נבואי שבו צפה, מצהיר הנביא רָאִיתִי את בני ישראל כשהם נְפֹצִים, כלומר מפוזרים אֶל־הֶהָרִים, במשמעות של על ההרים, ממש כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם רֹעֶה שיאחד ויוביל אותם. פשר החזון מתבהר בהכרזת ה' לֹא־אֲדֹנִים לָאֵלֶּה, המלמדת כי המלך עתיד למות בקרב כגזר דין על חטאיו, ולא מתוך איבה אישית של הנביא כלפיו. למרות נבואות קודמות שניבאו פגיעה המונית בעם, החזון קובע כי החיילים יָשׁוּבוּ אִישׁ־לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם. חזרה זו בשלום מוסברת בכך שבמלחמה זו יפלו חללים מעטים בלבד מישראל, או מפני שסכנת המוות שריחפה על העם כולו בוטלה בזכות פציעתו של הנביא ששימשה ככפרה, וכך הותירה את גזרת המוות על המלך לבדו.