דניאל, פרק ב׳, פסוק י״א

חכמי בבל מודים במוגבלות השכל האנושי ומסבירים כי וּמִלְּתָא דִי־מַלְכָּה שָׁאֵל יַקִּירָה, כלומר התעלומה שהמלך מבקש לפתור היא כה כבדה, נכבדה ובלתי אפשרית לפתרון בידי אדם. בדבריהם שזורה גם חנופה, בטענה שחכמת המלך כה עצומה עד שאם הוא מתקשה בחידה, ברור שאיש אינו יכול לעמוד מולו ולפתור אותה. משום כך הם מצהירים כי התשובה מצויה רק אצל אֱלָהִין, שהם המלאכים העליונים הטהורים אשר דִי מְדָרְהוֹן עִם־בִּשְׂרָא לָא אִיתוֹהִי ואינם כלואים בגוף חומרי המגביל את השגת הנסתרות. כאשר הם מוסיפים וְאׇחֳרָן לָא אִיתַי, כלומר שאין אדם אחר שיכול לפתור זאת, הם טומנים רמז לאהרן הכהן שהיה מסוגל לגלות את הפתרון בעזרת האורים והתומים אך איננו עוד. הודאה זו עוררה את זעמו של המלך, שתמה מדוע יעצו לו להחריב את המקדש אם היה בו כוח כה רב, ומיד ציווה להוציאם להורג.