שופטים, פרק ט׳, פסוק ט״ו

הָאָטָד מסכים לקבל עליו את המלוכה, אך מציב לעצים תנאי של כפיפות מוחלטת ומזהיר אותם מפני חורבן אם ימרו את פיו. הוא מוודא אִם בֶּאֱמֶת הם חושבים שהוא ראוי למלכות ופועלים בלב שלם, או שמא משחו אותו רק כדי ללעוג לו. דרישתו, בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי, מחייבת אותם להיות נתיניו, ומשמעותה הנוקבת היא שהעצים הרמים ייאלצו להשפיל את עצמם למקומו הנמוך ולחסות במעט הצל של קוציו המכאיבים. הוא מאיים כי וְאִם אַיִן, כלומר אם ימרדו או יתברר שכוונתם אינה כנה, תֵּצֵא אֵשׁ מִן הָאָטָד שנוטה להתלקח בקלות בשל יובשו. אש זו וְתֹאכַל, כלומר תשרוף, אפילו אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הגבוהים והחזקים ביותר, ויחד עמם יכלה גם הוא עצמו.