יחזקאל, פרק ט״ז, פסוק כ״ה

תארו לעצמכם שקיבלתם מתנה יקרה ונוצצת ממישהו שאוהב אתכם מאוד, ובמקום לשמור עליה מכל משמר, פשוט זרקתם אותה ברחוב ונתתם לכל אדם זר להרוס אותה. הנביא מתאר מצב עצוב שבו עם ישראל התנהג בדיוק כך כלפי ה'. במקום להתבייש במעשים הרעים, העם בנה במות לעבודה זרה אֶל־כׇּל־רֹ֣אשׁ דֶּ֗רֶךְ, כלומר ממש בכל צומת דרכים בולט וגבוה, כדי שהחטא יהיה גלוי, מפורסם וזמין לכל מי שעובר שם. ה' נתן לעם ישראל יופי מיוחד וקדושה שהיו מפורסמים בכל העולם, אבל בגלל המעשים הרעים שלהם, הנביא אומר וַתְּתַֽעֲבִי֙ אֶת־יׇפְיֵ֔ךְ. המילה הזו קשורה למילה תועבה ומיאוס. כלומר, במקום לשמור על היופי וההדר כדבר יקר ערך, העם הפך את הקדושה שלו לדבר מאוס ודוחה. העם איבד לגמרי את הכבוד העצמי שלו והתנהג בהפקרות מוחלטת. הנביא אומר וַתְּפַשְּׂקִ֥י אֶת־רַגְלַ֖יִךְ לְכׇל־עוֹבֵ֑ר כדי לתאר בצורה חריפה איך העם איבד כל גבול והיה מוכן לקבל ולעבוד כל עבודה זרה וכל אליל שאיזה עובר אורח מזדמן ברחוב סיפר להם עליו. מרוב שהם רדפו אחרי אלילים, הנביא מסכם ואומר וַתַּרְבִּ֖י אֶת־תַּזְנוּתָֽיִךְ. המילה הזו מתארת בגידה בה'. בתנ"ך המילה הזו נכתבת בלשון יחיד, אבל אנחנו קוראים אותה בלשון רבים, כדי להדגיש את הכמות העצומה והריבוי של מעשי הבגידה והעבודה הזרה שהעם עשה.