יצא לכם פעם לנסות ללכת בחדר חשוך לגמרי ולפחד להיתקע במשהו? התורה מתארת מצב לא נעים שבו אדם מרגיש ממש ככה, אפילו באמצע היום. הוא כל כך מבולבל ודואג, שהוא מרגיש כאילו הוא מאבד כיוון ולא מבין מה קורה סביבו. למצב הזה קוראים וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ, כי האדם מנסה למצוא את הדרך שלו בזהירות, אבל הוא פשוט לא מצליח לברוח גם מדברים שקל מאוד להתחמק מהם.
התורה מדמה את זה למצב של כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה. אולי תשאלו את עצמכם, למה זה משנה לאדם עיוור אם בחוץ יש אור או חושך? הרי בכל מקרה הוא לא רואה. התשובה המעניינת היא שכאשר עיוור הולך באור יום, אנשים אחרים רואים אותו ויכולים לעזור לו לא ליפול לבור או להיתקע בקוצים. אבל כשהוא הולך באפלה, אף אחד לא רואה אותו כדי לעזור לו, וזה גורם לו להרגיש בודד ומפוחד. בגלל הבלבול הזה, נאמר וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ, כלומר האדם לא יצליח לארגן ולסדר את המעשים שלו כדי להגיע למטרה שהוא רוצה.
כשאדם נמצא בחוסר אונים כזה, אנשים עלולים לנצל את זה, והוא יהיה עָשׁוּק וְגָזוּל. יהיו לו סכסוכים וויכוחים עם אחרים, ואנשים ייקחו ממנו דברים שלא בצדק באין מפריע. המצב הזה מגיע לכך שנאמר וְאֵין מוֹשִׁיעַ, שבו לאדם אין כוח או יכולת להתנגד ולהציל את עצמו. למרות הקושי, המילה הקטנה אַךְ רומזת שיש גבול למצב הזה. הקושי לא יביא חלילה לסוף מוחלט, אלא תמיד יישאר לאדם פתח לחזור אל ה' ולבקש את עזרתו כדי לצאת מהחושך אל האור.