הפניית העורף להסכם האלוהי והסירוב לצעוד בדרך ההוראה המסורה מהווים נקודת שבר רוחנית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמונח בְּרִית אֱלֹהִים מתייחס לברית שנכרתה עם עם ישראל במעמד הר סיני [רד"ק, אבן עזרא]. מנגד, יש המפרשים את המילה שָׁמְרוּ לא במובן של קיום מצוות, אלא מלשון המתנה וציפייה. לפי תפיסה זו, הברית היא ההבטחה להוציא את ישראל ממצרים לאחר ארבע מאות שנה. בני אפרים בטחו בעצמם, לא המתינו לזמן שנקבע, והקדימו לצאת ממצרים שלושים שנה לפני המועד [אלשיך].
המילה מֵאֲנוּ משמעותה שסירבו ולא רצו [מצודת ציון]. בהמשך לגישתו, מסביר האלשיך כי הסירוב ללכת וּבְתוֹרָתוֹ אינו מתייחס בהכרח לתורה מסיני, אלא למסורת שעברה בידיהם, לפיה הגואל האמיתי יזדהה באמצעות כפילות הלשון "פקוד יפקוד". בני אפרים סירבו להישמע למסורת זו, לא המתינו לבואו של משה, ויצאו לדרך על דעת עצמם.
באשר לזהות האנשים שעליהם נסוב הפסוק, יש הסבורים כי הביקורת מופנית כלפי דור המדבר, שעל אף כל מה שחוו, לֹא שָׁמְרוּ את ברית ה' ולא לקחו מוסר מהמפלה של בני אפרים [מצודת דוד]. פרשנות אחרת רואה בפסוק תוכחה רחבה יותר על כך ששכחו את הנסים והנפלאות שעשה ה' לאבותם. תוכחה זו מכוונת ספציפית כלפי מלכי ישראל מממלכת הצפון, ונועדה להדגיש מנגד את מעלתם הרוחנית של מלכי יהודה [מאירי].