מפלה צבאית טראגית משמשת כאן כדי לבטא מסר רוחני נוקב על הסכנה שבביטחון בכוח פיזי במקום בה'.
תחילה, הפרשנים מבארים את מילות הפסוק: המילה נוֹשְׁקֵי מתארת אנשים חמושים ומזוינים, המחזיקים בנשק [מצודת ציון, רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. המילה רוֹמֵי נגזרת מלשון השלכה וזריקה (כמו "רמה בים"), ומתייחסת ליוריי החצים [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הצירוף נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי־קָשֶׁת הוא מבנה לשוני של סמיכות כפולה, המצביע על לוחמים המצוידים היטב ומיומנים ביריית חצים מקשת [רד"ק, מאירי], או שחסרה בו אות כ"ף, במשמעות של "כנושקי קשת" [אבן עזרא]. למרות יתרונם הצבאי, הלוחמים הללו הָפְכוּ, כלומר הפכו עורף וברחו משדה המערכה, בְּיוֹם קְרָב, בזמן מלחמה [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון]. פירוש נוסף מציע כי הצירוף רוֹמֵי־קָשֶׁת רומז לטבעם של קשתים שאינם עומדים במקום אחד אלא נסוגים לאחור, וכך גם בני אפרים נסוגו וברחו [אבן עזרא].
לגבי זהותם של בְּנֵי־אֶפְרַיִם והאירוע ההיסטורי שאליו מכוון הפסוק, קיימות שלוש גישות מרכזיות בקרב הפרשנים:
הגישה הראשונה, המבוססת על דרש ועל המסופר בספר דברי הימים, קושרת את הפסוק לתקופת יציאת מצרים. לפי גישה זו, בני שבט אפרים, מתוך ביטחון מופרז בגבורתם ובנשקם, החליטו לצאת ממצרים בכוח הזרוע עוד לפני שהגיע הזמן שקבע ה' ("לפני הקץ"). בשל כך, הם נחלו תבוסה קשה ונרצחו על ידי אנשי גת [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. דעה קרובה לכך גורסת כי אירוע זה התרחש דווקא בזמן הנדודים במדבר, כאשר בני אפרים יצאו למלחמה בגת בניגוד לציווי ה' שגזר עליהם לשהות במדבר ארבעים שנה [רד"ק, מאירי].
גישה שנייה, הנסמכת על פשט המזמור, ממקמת את האירוע בארץ ישראל, בתקופת שילה ועלי הכהן. משכן שילה עמד בנחלתו של שבט אפרים. הפסוק מתאר את המלחמה הקשה מול הפלשתים, שבה בני אפרים נלחמו, נסו על נפשם וארון הברית נשבה. תבוסה זו אירעה משום שהם הפרו את ברית ה', מאנו ללכת בתורתו ושכחו את נפלאותיו, ולכן ה' מאס במשכן שילה [אבן עזרא, מלבי"ם].
גישה שלישית מרחיבה את משמעות השם בְּנֵי־אֶפְרַיִם ורואה בו כינוי סמלי לכלל עם ישראל, או באופן ספציפי לממלכת ישראל הצפונית, שמייסדה היה משבט אפרים. לפי קו חשיבה זה, הפסוק מתאר את בני ממלכת ישראל שפרשו מדרך התורה, בטחו בעוצמתם הצבאית וניהלו מלחמות בניגוד לרצון ה', ולכן נכשלו [אבן עזרא, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
החוט המקשר בין כלל הפירושים הוא הביקורת הרוחנית: הטרגדיה נבעה מכך שהלוחמים שמו את מבטחם בכלי הנשק שלהם ולא בה'. כאשר אדם נשען על כוחו הפיזי בלבד וממרה את פי ה', סופו להפוך עורף ולנוס ביום מלחמה, חרף מיומנותו הצבאית [אלשיך, רד"ק, מצודת דוד, מאירי].