מעגל חוסר האמונה של בני ישראל במדבר חזר על עצמו שוב ושוב. המילה וַיָּשׁוּבוּ מלמדת כי הם חזרו על התנהגותם פעם אחר פעם [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. לאחר שאלת הבשר, הם שבו לבחון את ה' במי מריבה ובמקרים נוספים שלא נזכרו במפורש בתורה [רד"ק, מאירי, מצודת דוד]. הם עשו זאת למרות שכבר התברר להם שהוא אכן אל [אבן עזרא], ועל אף החסד התמידי שעשה עמהם [אלשיך].
במעשיהם כאשר וַיְנַסּוּ אֵל, הם בחנו האם ה', שהוא בעל יכולת מוחלטת, אכן מסוגל למלא את כל צרכיהם המשתנים בכל עת [רד"ק, מלבי"ם].
מוקד העניין טמון במילה הִתְווּ, הנגזרת מציור האות תיו, עשיית סימן או שרטוט גבול. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בהצבת גבול. בני ישראל שמו בלבם גבולות סביב ה', מתוך מחשבה שאת הדבר הזה הוא יכול לעשות, אך דבר אחר אינו ביכולתו. בכך הם מדדו כביכול את כוחו, כפרו ביכולתו המוחלטת וביטלו את האמונה ביכולתו לשנות את חוקי הטבע [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם, מאירי]. גישה אחרת מפרשת כי משמעות המילה היא דרישת אות וסימן. לפי פירוש זה, בני ישראל הציבו את ה' כמטרה לניסיונות וביקשו ממנו שוב ושוב מופתים כדי לבחון האם הוא אכן בקרבם [רש"י, מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. זווית ייחודית נוספת מסבירה את המילה מלשון הצבעה מוחשית, כשם שבים סוף הם הראו באצבע ואמרו "זה אלי ואנוהו", כך הם כביכול סמנו והצביעו עליו שוב [אלשיך].
התנהגות מקטינה זו עומדת בסתירה מהותית להיותו וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. ה' כבר התקדש לעיניהם באותות ובנפלאות רבות [רד"ק], והוא קדוש ונשגב הרבה מעבר למחשבותיהם המגבילות [אבן עזרא], אך למרות זאת הם המשיכו להעמידו במבחן, ובכך אף ציערו אותו [ביאור שטיינזלץ].