מכת הארבה פגעה בבסיס הקיום של מצרים, והשחיתה את התוצרת החקלאית שהארץ הייתה כה תלויה בה [אבן עזרא].
הפרשנים עומדים על כפל הלשון בפסוק ומבארים את המונחים המקבילים. המילים לחסיל ולארבה מתארות מהות אחת, והן משמשות כשמות נרדפים [מאירי, ביאור שטיינזלץ], או מציינות מינים שונים של משפחת הארבה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בדומה לכך, המילים יבולם וויגיעם משלימות זו את זו וחוזרות על אותו רעיון במילים שונות [מצודת דוד]: בעוד שיבולם מתייחס לתבואה ולתוצרת הארץ [מצודת ציון], המילה ויגיעם מדגישה כי תבואה זו לא צמחה מאליה, אלא היא פרי של עבודה קשה, מאמץ ויגיעת כפיים של האדם [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מכת הארבה לא עמדה בפני עצמה, אלא נקשרה באופן הדוק למכת הברד. ה' כיוון את הפגיעה כך שהברד לא ישמיד את כל התבואה, והשאיר במכוון יבול מסוים כדי שלארבה יהיה מה לאכול לאחר מכן, כאילו הברד השאיר את התבואה עבור חברו [אלשיך].
פסוק זה מקדים את תיאור הארבה לתיאור הברד המופיע בפסוק הבא, בניגוד לסדר המכות בספר שמות. שינוי הסדר נועד להדגיש את עוצמת הענישה: לכאורה מכת הברד הייתה מיותרת, שהרי הארבה ממילא היה מסוגל לכלות את כל פרי הארץ לבדו. לכן המשורר מציין קודם כי ה' נתן את כל יבול המצרים לארבה, ובכל זאת בחר להכות גם בברד בנוסף לכך, כמכה נפרדת ומכוונת [מלבי"ם].