זיכרון חלש וכפיות טובה מול ישועה אלוהית עצומה עומדים במוקד התוכחה כלפי בני ישראל. רוב הפרשנים מסכימים כי המילים אֶת יָדוֹ מכוונות לכוחו הגדול, לגבורתו ולחוזק ידו של ה' שהתגלו בתהליך הגאולה [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש הממקדים מונח זה באירוע ספציפי ומסבירים כי העם שכח את הפחד מהמכה שניחתה על המצרים בעת מכת בכורות [אבן עזרא], או לחלופין, את גילוי "היד הגדולה" במפלת השר של מצרים על שפת הים [אלשיך].
ישועה זו נועדה להוציא את העם מהצרה הקשה שבה היו נתונים, כאשר המילים מִנִּי צָר מתייחסות לאויב המצרי שממנו ניצלו ומארצו יצאו לחופשי [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הדגש המרכזי והכואב ביותר טמון במילים יוֹם אֲשֶׁר פָּדָם. אין מדובר בשכחה שהתרחשה באופן טבעי לאחר חודשים או שנים של נדידה במדבר, אלא בכך שהם שכחו את ה' ביום הגאולה עצמו. מיד לאחר שה' פדה אותם, הם מיהרו לשכוח את נפלאותיו, פקפקו ביכולתו לחולל נסים נוספים, והמרו את פיו ממש באותו היום על שפת ים סוף [אלשיך, מלבי"ם].