בני ישראל הציגו מצג שווא של חזרה בתשובה, מתוך ניסיון לרצות את ה' במילים בלבד וללא כוונה אמיתית. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמילה וַיְפַתּוּהוּ נכתבה מנקודת מבטם ומתארת את מחשבתם השגויה של העם. הם דימו בנפשם שיוכלו לפייס את ה' בדברי חנופה וריצוי, ממש כשם שאדם מפתה את חברו, כאילו ה' אינו בוחן כליות ולב ואינו מודע לכוונתם הנסתרת [אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי].
השקר שלהם התבטא בהצהרות ריקות מתוכן; הם העמידו פנים, קיבלו על עצמם הבטחות והכריזו שיעשו את הישר, אך בפועל לא התכוונו לקיים זאת כלל [אלשיך]. הכתוב מחלק את שקרם לשני רבדים של דיבור: בְּפִיהֶם מייצג את הדיבור החיצוני והשטחי, ואילו וּבִלְשׁוֹנָם מבטא דיבור פנימי, מחושב ושכלי יותר של כזב [מלבי"ם].
למרות שתשובתם הייתה מן השפה ולחוץ, ה' לא התעלם מהם לחלוטין. ה' מעניק להם סליחה חלקית ומשכך את כעסו, והסיבה לכך היא תודעתית וחינוכית: בני אדם רואים רק את מעשה התשובה החיצוני ואינם יודעים מה מתרחש בלבבות. אם ה' לא היה סולח להם כלל, הרואים היו עלולים להסיק בטעות שתהליך התשובה אינו מועיל. לכן, כדי לא לייאש את בני האדם מן התשובה, ה' מגיב בסלחנות מסוימת למראית העין של החרטה [רד"ק]. בנוסף, בעוד שתפילתו של אדם יחיד אינה מתקבלת אם אינה נובעת מעומק הלב ומתחושת מסירות, כאשר מדובר בתפילה של ציבור שלם החוקים משתנים. כוחו של הציבור גדול כל כך, עד שמידת הרחמים פועלת וה' מכפר להם גם כאשר הדיבור אינו כן ונובע מפיתוי חיצוני בלבד [תורה תמימה].