בלב המדבר הצחיח, מתגלה השגחתו של ה' באמצעות נס פלאי של נביעת מים מתוך אבן. הפסוק משתמש בכפל לשון, כמקובל בשירת המקרא, כדי לחזק ולהעצים את תיאור הנס [רד"ק]. המילה נוזלים מבטאת פעולה של הזלה ונטיפה [מצודת ציון], והמילה וַיּוֹרֶד מדגישה שהמים ירדו ממקום גבוה, שכן הסלע ניצב במקום מוגבה [רד"ק], והמים נשפכו ממנו בעוצמה רבה [מצודת דוד] אל תוך המדבר [ביאור שטיינזלץ].
הדימוי לנהרות אינו רק מטאפורה לעוצמת הזרם, אלא תיאור מוחשי של אופן חלוקת המים במחנה ישראל. המים נבעו מן הבאר, ונשיאי השבטים היו מסרטטים קווים בקרקע באמצעות משענותיהם. מי הבאר היו נמשכים וזורמים בעקבות אותם סימנים אל עבר חנייתו של כל שבט ושבט, ממש כנהרות של מים [רש"י].
מבחינה רעיונית ועמוקה יותר, טמונה כאן הבחנה מהותית בין סוגי הסלעים והחטאים במדבר. בשונה מה"צור" הקשה שהוזכר בפסוקים הקודמים, אשר דרש בקיעה ושבירה של קליפה אטומה בעקבות חטא חמור של ביטול תורה, ה"סלע" היה רך יותר ונועד להוציא את מימיו על ידי דיבור בלבד, כאילו הוא עצמו מקור המים. מאחר שמשה הכה על הסלע במקום לדבר אליו, ה' הקפיד על כך והמים יצאו בשני שלבים, התואמים לשני חלקי הפסוק: ההכאה הראשונה הולידה רק טיפות מועטות, המרומזות במילה נוזלים, ורק לאחר ההכאה השנייה יצאו המים בשפע רב, בבחינת וַיּוֹרֶד כַּנְּהָרוֹת מָיִם [אלשיך].
למרות ראיית ההשגחה הגלויה הזו, העם לא הפנים את המסר והמשיך למרות את פי ה' במדבר. חטאם נבע מטעות תפיסתית, שכן הם סברו בטעות כי מקום השממון והציה מנותק מהשגחתו וקדושתו של ה' [אלשיך].