הזנת האדם הקרוץ מחומר במזון רוחני ושמימי מהווה את אחד מפלאי ההשגחה הגדולים במדבר. הצירוף לֶחֶם אַבִּירִים זכה למספר כיווני פרשנות. הגישה הראשונה מפרשת מילה זו כמלאכים, כלומר בני ישראל זכו לאכול את לחמם של מלאכי השרת [רבי עקיבא, רש"י, שטיינזלץ]. מנגד, יש הטוענים כי מלאכים אינם אוכלים כלל, ולכן דורשים את המילה מלשון "איברים", שכן המן היה נבלע באיבריו של האדם במלואו, מבלי להותיר פסולת וללא צורך בהתפנות [רבי ישמעאל, רש"י]. גישה נוספת קושרת את המילה למושג של חוזק ועוצמה [מצודת ציון]. לפי קו מחשבה זה, הכוונה היא ללחם היורד מן השחקים והשמיים האיתנים [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד], או לחלופין, שמדובר בלחם המעניק כוח ועושה את אוכליו חזקים [אלשיך].
המילים אָכַל אִישׁ מדגישות את גודל הפלא: אדם בשר ודם, שנברא מן האדמה, זכה לאכול לחם שמימי ועליון [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. עם זאת, יש המזהים במילה "איש" התייחסות ליחידי סגולה, כמו משה רבנו, שזכו ליהנות מן הממד הרוחני הגבוה של המן, בעוד שאר העם נזקקו למזון גשמי יותר [אלשיך].
המשך הפסוק מתאר כי ה' סיפק להם צֵידָה, כלומר מזון וצידה לדרך [מצודת ציון], מילה הנכתבת כאן בכתיב מלא עם האות יו"ד [מנחת שי]. צידה זו ניתנה להם דווקא משום שהיו הולכים ונודדים תמיד [אבן עזרא], והיא המתינה להם מוכנה בכל מקום שאליו הגיעו [רד"ק]. המזון נשלח לָשֹׂבַע, כדי להשביע אותם באופן מוחלט. המן היה נוח לעיכול, זמין ללא טורח, והכיל בתוכו כל טעם של תבשיל מבושל שרק רצו בו. שפע זה מוכיח כי תלונותיהם של בני ישראל ובקשתם לבשר נבעו מתואנה ומחיפוש עלילות, שהרי כל צורכיהם הפיזיים והקולינריים סופקו להם במלואם [אלשיך, מצודת דוד].