תגובת ה׳ לחטאי העם מורכבת משלבים של כעס הולך וגובר, המגיע עד כדי נטישה מוחלטת. תחילת התהליך היא כאשר שָׁמַע ה׳ את הדברים המכעיסים והפוגעניים שהעם דיבר כלפיו בעת שעבדו אלוהים אחרים [רד"ק, אבן עזרא]. יש המפרשים ששמיעה זו אינה רק האזנה לדברים, אלא משמעותה שה׳ הבחין והבין לאשורם את מעשיהם הרעים של העם [ביאור שטיינזלץ]. שם האלוהים המוזכר כאן מתייחס לשכינה ששרתה באותה עת במשכן שילה [אלשיך].
בעקבות הבנת חומרת המעשים וַיִּתְעַבָּר, כלומר ה׳ התמלא בכעס, זעם ועברה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. השימוש בשורש זה מצביע על כעס שחוצה גבולות ועובר את מידת החרון הרגילה [אבן עזרא]. זעם מתפרץ זה גורם לכך שהפגיעה מתרחבת מעבר לחוטאים עצמם, ומובילה בסופו של דבר לעזיבת המשכן [מלבי"ם].
התוצאה הקשה של חרון האף היא וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל. מאיסה זו באה לידי ביטוי מוחשי בחורבן משכן שילה, שהיה מכה קשה לעם, ובכך שארון הברית גלה ונלקח מהם [רד"ק, אבן עזרא]. ביסוד הדברים, ייעודו של המשכן הוא לשכון בתוך בני אדם הראויים לכך. אולם, משהעם חטא במידה כזו שלא היה עוד ראוי להשראת השכינה בתוכו, ה׳ מאס בהם ונטש את מקום משכנו [מלבי"ם].