חורבן החקלאות המצרית בעת מכת הברד מצטייר מבעד להאנשה ציורית ועוצמתית של כוחות הטבע. הפגיעה בצומח אינה מוצגת רק כנזק חומרי, אלא כמהלומה קטלנית שניחתה על עצם חיותם של עצי מצרים.
השימוש בפועל יַהֲרֹג ביחס לצומח עורר את תשומת לבם של המפרשים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בביטוי מושאל ומטאפורי שנועד לתאר שבירה מוחלטת והרס רב [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, מאירי]. עם זאת, יש הסבורים כי ניתן להבין את המונח כפשוטו, שכן גם לצמחים ישנה מעין "נפש צומחת" שעליה יכול לחול מושג המוות [רד"ק, מאירי]. זווית התבוננות נוספת מציעה כי ה"הריגה" מתבטאת בכך שאש הברד שרפה וכילתה לחלוטין את הלחות הפנימית העמוקה של העצים, ובכך נטלה את חיותם [אלשיך].
העצים הנזכרים, גַּפְנָם וְשִׁקְמוֹתָם, זוכים להסבר ממוקד. השקמים מזוהים כמין של עצי תאנה מדבריים, המאופיינים בגזע עבה ובענפים גסים [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, מאירי]. הסיבה להתמקדות דווקא בשני סוגי עצים אלו היא שאלו היו רוב האילנות שגדלו במצרים באותה עת [רד"ק]. אזכורם נועד להמחיש את עוצמת המכה: הברד הצליח להחריב עצים לחים ובעלי שורשים עמוקים כמו השקמה, בעוד שגידולים חלשים יותר כחיטה וכוסמת שרדו. הישרדותם של גידולי השדה לא נבעה מחולשת הברד, אלא מנס מכוון מאת ה', במטרה להותיר מזון למכת הארבה שבאה לאחר מכן [אלשיך].
המילה החותמת, בַּחֲנָמַל, עומדת במוקד של מחלוקת פרשנית באשר לזהות הפגע. הדעה הרווחת היא שמדובר במין של ברד כבד, אבנים גדולות מן השמים או קרח נורא וחזק במיוחד, אשר שובר את ענפי האילנות ומייבש את לחותם [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, מלבי"ם, חומת אנך, מאירי]. מנגד, מסורת פרשנית אחרת מזהה את החנמל כסוג של חרק מזיק, כדוגמת מין של ארבה וחגבים [רש"י, אבן עזרא בשם חסאון, חומת אנך בשם הרא"ם], או כמין כנימה הדומה לכינה אשר תוקפת באופן ספציפי את עצי השקמה [ביאור שטיינזלץ].