הקשר האמיתי עם ה' אינו יכול להסתמך על הצהרות חיצוניות בלבד, אלא נבחן בפנימיות הלב ובכוונה כנה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים לביאור המילים וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ היא שקיים פער עצום וסתירה בין מוצא פיהם של בני ישראל לבין מחשבותיהם. הם דיברו כלפי חוץ כאילו הם נאמנים לה' ומאמינים בו, אך בפועל לבם לא תאם את דבריהם [רש"י, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. יתרה מכך, הם סברו בטעות כי ה' אינו יודע את צפונות מחשבותיהם, וחשבו שיוכלו לרמות אותו באמצעות מס שפתיים [מלבי"ם].
מתוך תיאור שלילי זה, נלמד יסוד מהותי בעבודת ה': העיקר והבסיס של כל תפילה הוא כוונת הלב, ולא המלל היוצא מן הפה [אבן עזרא]. כאשר בוחנים התנהגות זו בראי ההיסטוריה של דור המדבר, ניכר כי גם כאשר העם הודה בחטאיו או נזכר כי ה' הוא צורו, לא הייתה זו חזרה בתשובה אמיתית שנבעה מלב שלם [אלשיך]. עם זאת, למרות שלבם לא היה נכון ועל אף שוְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ, ה' המשיך לנהוג בהם במידת הרחמים, כיפר על עוונותיהם ונמנע מלהשחיתם כליל [רש"י].