לאחר שה' מאס במשכנו הקודם בשבט אפרים, התרחשה תפנית היסטורית ורוחנית שבה נקבע המרכז הקבוע של עם ישראל. הבחירה האלוהית התמקדה בשני יסודות הקשורים זה בזה ומשלימים זה את זה: השבט הנבחר והמקום המקודש.
הפרשנים מסבירים כי וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה נובע מכך שדוד המלך יצא משבט זה, והוא למעשה הדמות המרכזית שבעבורה נכתב המזמור כולו [אבן עזרא, רד"ק]. בחירת השבט שזורה באופן ישיר בבחירת המקום, שכן ה' בחר בשבט יהודה כדי שבית המקדש ייבנה דווקא בתוך גבול נחלתו [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
המילים אֶת הַר צִיּוֹן אינן מציינות רק את המיקום הגיאוגרפי, אלא המילה "את" מתפרשת כאן במשמעות של "עם". כלומר, ה' צירף וחיבר את הזכות של שבט יהודה יחד עם הזכות של הר ציון [אלשיך].
באשר למילים אֲשֶׁר אָהֵב, הפרשנים מצביעים על שורשיה הקדומים של אהבת ה' להר ציון. יש המבארים כי אהבה זו נובעת מכך שהשכינה שרתה במקום זה עוד משחר ההיסטוריה ובריאת העולם [אלשיך]. בנוסף, אהבה זו נטועה בקדושתו ההיסטורית של המקום מימים ימימה, שכן זהו ההר שעליו התרחשה עקדת יצחק [מצודת דוד].