נס ירידת השליו במדבר התאפיין בכמות עצומה ובאופן הגעה על-טבעי. המילה שְׁאֵר מתפרשת על ידי הפרשנים כבשר. התיאורים כֶּעָפָר ווּכְחוֹל יַמִּים באים להמחיש את הכמות הבלתי נתפסת של הבשר, שהייתה מרובה כעפר הארץ וכחול שעל שפת הים.
הפרשנים מצביעים על שני נסים עיקריים המקופלים בפסוק. הנס הראשון טמון במילה וַיַּמְטֵר, המלמדת על הכמות העצומה: הרוח הביאה את העופות, והם ירדו על מחנה ישראל בשפע רב, ממש כמו מטר של גשם.
הנס השני מתייחס לאופן שבו נלכדו העופות. אף על פי שמדובר בעוֹף כָּנָף, שעל פי טבעו פורח באוויר ויכול היה לעוף הלאה על כנפי הרוח ולהימלט, ניטל ממנו כוח התעופה ברגע שהגיע למחנה. העופות הפכו כבדים כחול הים, לא פרחו משם הלאה, אלא צנחו ונפלו ישירות אל תוך המחנה מלמעלה למטה, כעפר הנופל ארצה [רד"ק, אלשיך, מלבי"ם].
למרות אופן הגעתו הניסי של הבשר משמים, מסורת חז"ל מלמדת כי עופות אלו לא היו מוכנים לאכילה מיד, אלא דרשו שחיטה כשרה. ירידת העופות חייבה את ישראל להקפיד על הלכות שחיטה, וכשם שנצטווה משה, היה עליהם לשחוט את העופות כראוי על ידי חיתוך רוב של אחד מסימני הצוואר, הקנה או הושט [תורה תמימה].