מעברם של בני ישראל ממצב של חולשה לביטחון מוחלט תחת השגחת ה' בא לידי ביטוי בהובלתם במדבר ובנס קריעת ים סוף. המילים וַיַּנְחֵם לָבֶטַח מתארות את ההגנה האלוהית שליוותה אותם בדרכם. יש המפרשים כי ביטחון זה התבטא בכך שאף אויב לא תקף אותם מרגע צאתם ממצרים ועד הגעתם לים, או שהכוונה היא להליכתם הבטוחה והשלווה על היבשה בתוך הים עצמו [אבן עזרא]. בהמשך לדימוי של עם ישראל לעדר צאן, הובלה זו בולטת במיוחד; בניגוד לצאן במדבר שחושש תמיד מפני חיות רעות, ישראל הונהגו בביטחון מלא וללא מורא [מלבי"ם]. גישה נוספת רואה במילה וַיַּנְחֵם גם משמעות של נחת ומעדנים, שכן ה' הנהיג אותם במדבר מתוך שפע ודאגה לכל צורכיהם [אלשיך].
לגבי הקביעה וְלֹא פָחָדוּ, הפרשנים מתמודדים עם סתירה לכאורה מול התיאור בספר שמות, שם נאמר במפורש שבני ישראל "וייראו מאוד" כאשר ראו את המצרים רודפים אחריהם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפחד הזה היה רגעי בלבד. ברגע שמשה הרגיע אותם ואמר להם להתייצב ולראות את ישועת ה', הפחד חלף כלא היה, והם המשיכו בדרכם ביד רמה ובביטחון [רד"ק, מאירי].
לצד זאת, יש המפרשים כי חוסר הפחד מעיד על אמונתם העמוקה ברגע הכניסה לים. בני ישראל נכנסו אל תוך המים מבלי לפחד, ובשכר האמונה הזו זכו לראות כיצד וְאֶת אוֹיְבֵיהֶם כִּסָּה הַיָּם [אלשיך]. היבט נוסף של היעדר הפחד קשור לחשש פנימי של העם; כאשר ראו ישראל את המצרים טובעים, הם היו עלולים לחשוש שמא גם עליהם נגזר לטבוע בשל החטאים שחטאו במצרים. אולם, עצם העובדה שה' הנהיג אותם בנחת וסיפק להם תענוגות במדבר, הרגיעה אותם. הם הבינו שה' אינו חפץ במותם, שהרי אין מעניקים שפע ומעדנים למי שעתיד למות, ולכן לא פחדו [אלשיך]. משהסתיימה קריעת הים והמצרים טבעו, הוסרה לחלוטין כל סיבה לפחד [ביאור שטיינזלץ].