בני ישראל במדבר הגיעו אל שיא סיפוק תאוותם באכילת בשר השליו, אך דווקא ברגע זה של עונג חומרי, הכתה בהם הפורענות האלוהית. המילים לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם זוכות למספר כיווני חשיבה בקרב הפרשנים. הגישה המרכזית רואה במילה "זרו" לשון זרות וריחוק. כלומר, העם לא סרו, לא התרחקו ולא התנכרו לתאוותם, שכן ה' מילא את משאלתם והם עדיין היו שקועים בהנאת האכילה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, פרשנים אחרים קושרים את המילה לביטוי "לזרא", ומסבירים כי הבשר עדיין לא הספיק להימאס עליהם. הם טרם הגיעו לתחושת המיאוס הטבעית שתוקפת אדם לאחר אכילה גסה ומופרזת [רד"ק, אבן עזרא, המאירי, מלבי"ם].
בעודם בשיא ההתלהבות, עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם. הפורענות הגיעה בחטף, בטרם הספיקו להתרחק מתאוותם, ממש בשעה שהבשר עודנו בין שיניהם והם לועסים אותו [רש"י, רד"ק, המאירי].
רובד פרשני נוסף חושף כי באותה עת פעמו בעם שתי תאוות מקבילות: האחת גלויה – הדרישה לבשר, והשנייה נסתרת – יצר של עריות ופריצות שהם בושו לבטא במפורש. לפי כיוון זה, העם אמנם בא על סיפוקו מאכילת הבשר, אך הם "לא זרו" ולא מאסו באותה תאווה פנימית ורעה של עריות. מכיוון שלא התחרטו על מחשבותיהם הפסולות, ה' לא האריך להם זמן, חרון האף עלה מיד, והעונש הונחת עליהם בעוד המזון הפיזי נמצא בתוך פיהם [אלשיך].