טבעו של הזיכרון האנושי עלול לבגוד גם לנוכח ההתגלות האלוהית העוצמתית ביותר. דור יוצאי מצרים, שחווה את הניסים על בשרו, שכח את המאורעות שראה במו עיניו. שכחה זו של עדי הראייה משמשת אזהרה לדורות הבאים: אם אלו שראו את הניסים שכחו אותם, קל וחומר שמי שרק קורא עליהם בתורה עלול לשכוח, ומכאן הצורך החיוני לספר ולשנן את המאורעות [אלשיך].
הפרשנים עומדים על ההבדל והקשר שבין המונחים השונים בפסוק. המילה עלילותיו מתייחסת לפעולות הנובעות מתוך תכונותיו ומידותיו של ה׳, כדוגמת רחמים וחנון [מלבי"ם]. כפילות זו של עלילות לצד ונפלאותיו מצביעה על כך שבכל נס היה רובד כפול; למשל, מכת דם הייתה פלא שהכה את המצרים, אך בה בעת הייתה זו פעולה שהעשירה את ישראל. לחלופין, ההבדל בין המונחים נובע מנקודת המבט: מצדו של ה׳, הפעולות הללו הן בגדר מעשים רגילים בלבד (עלילות), שכן אין דבר שהוא פלא בעיניו, אך מנקודת המבט של בני האדם שראו אותן, מדובר בנפלאות עצומות [אלשיך].
לגבי המילים אשר הראם, מוסבר כי מעצם טבען, נפלאות הן דברים נסתרים ונעלמים מבינת אנוש. משום כך מדגיש הפסוק שה׳ הראה להם אותן בחוש, והפך את הפלא הנסתר למראה גלוי לעיניים [אבן עזרא].