תגובתו הקשה של ה' לתלונות העם במדבר מתפרצת בעוצמה, ופוגעת דווקא בשכבות החזקות והמכובדות ביותר בחברה. זעמו של האל אינו מבחין בכוח פיזי או במעמד חברתי, והוא מכניע את אלו שהרגישו בטוחים בעושרם ובחסונם.
המילים וְאַף אֱלֹהִים עָלָה בָהֶם מתארות את התעוררות הכעס האלוהי. התעלות האף מדומה לעשן העולה באפו של הכועס [רד"ק], או לאש ולהבה שמעלים ומדליקים [אבן עזרא]. מנקודת מבט עמוקה יותר, כוח ה"אף" מתואר כמעין שליח ומשחית עצמאי של זעם. לו היה ה' מניח לאותו כוח הרסני לפעול לבדו, הוא היה מכלה את העם כולו ללא הבחנה, גם את אלו שרק עמדו מנגד ולא מחו במתאווים [אלשיך].
המילה בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם נגזרת מהמילה שמן [מצודת ציון]. רוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לאנשים הבריאים והחזקים מבחינה פיזית [רד"ק, מאירי], וכן לאנשים החשובים, גדולי המחנה והעשירים שהיו רגילים להתענג [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יש המזהים קבוצה זו עם ה"אספסוף", אותם זקנים ומובילי העם שהתאוו לבשר [רש"י, אלשיך].
הביטוי וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל מתייחס לאנשים הנבחרים והמובחרים שבעם [רש"י, מצודת דוד]. הם מוזכרים כאן במיוחד כדי להדגיש שאפילו כוחם הפיזי והטבעי לא הועיל להם אל מול הזעם האלוהי [אבן עזרא]. המילה הִכְרִיעַ משמעותה הבסה והכנעה [מאירי, ביאור שטיינזלץ], ובאופן מילולי קריסה ונפילה על הברכיים [מצודת ציון, מצודת דוד].
מתוך חלוקת הפסוק עולה הבחנה דקה בין שתי קבוצות ובין שתי רמות של ענישה. בעוד שאת ה"משמנים", אותם מתאווים מתוך האספסוף, ה' הרג לחלוטין, הרי שאת "בחורי ישראל" בני ישראל שרק נגררו ובכו יחד איתם הוא רק הכריע והכניע. הבחנה זו מדגישה את התערבותו ורחמיו של ה', שעצר את משחית הזעם מלכלות את כולם באותה מידה, והסתפק בהכנעתם של ישראל בלבד [אלשיך].