דור המדבר לא סבל מרעב פיזי אמיתי, אלא בחר להציב אתגר מתריס כלפי שמיים. מתחת למעטה של בקשה תמימה למזון, הסתתרו מניעים עמוקים של ספקות באמונה ותאוות בשרים. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהדרישה לבשר כלל לא נבעה מצורך, שכן המן שקיבלו היה מאכל טוב ומשביע [רד"ק]. בקשת דבר שאין בו צורך אמיתי מאת האדון נחשבת לדרך עקלתון ופגומה [אבן עזרא].
לפיכך, המילים וַיְנַסּוּ אֵל מלמדות כי המטרה המרכזית מאחורי בקשת הבשר הייתה לבחון את ה' [מצודת דוד]. יש המסבירים כי בני ישראל הטילו ספק ביכולותיו האינסופיות של בורא עולם. כאשר ה' הוציא להם מים מהסלע, פסק רדת השלו. עקב כך, העם חשב בטעות שכוחו של ה' מוגבל, ושהוא אינו מסוגל לספק שלושה דברים במקביל: לחם, בשר ומים. בקשתם לבשר נועדה אפוא לבדוק האם כוחו של ה' סופי או בלתי מוגבל [מלבי"ם].
המילה בִּלְבָבָם מדגישה את הפער העצום שבין דיבורם החיצוני למחשבתם הפנימית. כלפי חוץ הם טענו שהבשר נחוץ להם, אך במחשבתם פנימה הכוונה הייתה רק לנסות את ה' [רד"ק]. זווית נוספת מציעה כי בתוך לבם הם הסתירו תאוות חמורות אף יותר, כמו המשיכה לעריות, וכלפי חוץ ביטאו רק את התאווה המעודנת יותר לאכילת בשר [אלשיך].
את המילה לְנַפְשָׁם מסבירים הפרשנים במשמעות של תאווה, שכן הנפש היא מקור התאוות באדם [רד"ק, מלבי"ם]. בני ישראל הציגו את בקשתם כאילו מדובר באוכל בסיסי שנועד רק להחיות את נפשם ולמנוע רעב, אך למעשה הם השתמשו בתירוץ זה כדי למלא את תאוותם [אלשיך].