לאחר תקופת ההתנחלות בארץ, חלה התדרדרות רוחנית ואמונית בעם ישראל, שבאה לידי ביטוי במרד מתמשך ובעזיבת הברית. רוב הפרשנים מסכימים כי התיאור מכוון לתקופה שאחרי מות יהושע והזקנים, במהלך ימי השופטים. בתקופה זו, אף על פי שכבר התיישבו בנחלתם, שבו בני ישראל להכעיס את ה'. מנגד, יש הממקדים את הכתוב במרד הספציפי של בני שבט אפרים, מרד שהוביל בסופו של דבר לחורבן המשכן בשילה [אבן עזרא].
המילים וַיְנַסּוּ וַיַּמְרוּ מתארות תהליך הדרגתי של התרחקות אמונית. תחילה העם העמיד במבחן את השגחת ה', ולאחר מכן עבר למרידה גלויה. שורש המרד נעוץ בתפיסתם המעוותת את ה' כאֱלֹהִים עֶלְיוֹן; הם החלו לטעון כי כבודו נמצא בשמים בלבד והוא מרומם מכדי להשגיח על הנעשה למטה בארץ [אלשיך]. בנוסף, הם פקפקו בהיותו סיבת הסיבות והבורא היחיד, טעות שהובילה אותם לעבוד עבודה זרה מתוך מחשבה שה' הוא רק אחד ממגוון הכוחות הפועלים בעולם [מלבי"ם].
השלב הסופי בהתדרדרות מתבטא במילים וְעֵדוֹתָיו לֹא שָׁמָרוּ. ייתכן שבתחילת תהליך הכפירה הם עדיין המשיכו לקיים את המצוות, אך לבסוף נטשו גם אותן. "עדותיו" הן המצוות עצמן, המשמשות עדות חיה להשגחת ה' בעולם ולחידוש הבריאה, כדוגמת מצוות השבת [אלשיך, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת מסבירה כי ה"עדות" אינן המצוות, אלא האזהרות והתוכחות שהעידו בעם ישראל הנביאים לאורך הדורות, וכן אזהרות העונשים הכתובות בתורה [מלבי"ם].