המסורת ההיסטורית של עם ישראל נשענת על שרשרת דורות, שבה אירועים נסיים גלויים הופכים לעדות חיה העוברת מאב לבן. במוקד עומדים הנסים הגדולים שהתרחשו בלב האימפריה המצרית, אשר נועדו להוכיח את השגחת ה' על עמו.
הפרשנים נחלקו בשאלת זהותם של האבות המוזכרים בביטוי נֶגֶד אֲבוֹתָם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לדור יוצאי מצרים. הדורות המאוחרים שלא חוו את הנסים בעצמם, שמעו עליהם מפי אבותיהם שראו את הדברים במו עיניהם [רד"ק, אבן עזרא]. המאורעות התרחשו בגלוי ולעיני כול, כדי לבסס עדות מוצקה שתעבור בקבלה לדורות הבאים [מלבי"ם]. לעומת זאת, גישה מדרשית מפרשת כי הכוונה היא לאבות האומה – אברהם, יצחק ויעקב. לפי פירוש זה, ה' הביא את נשמות האבות אל ים סוף, והראה להם כיצד הוא גואל את בניהם וכיצד טובעים המצרים ששיעבדו אותם [רש"י, מצודת דוד].
המילה פֶלֶא מופיעה בלשון יחיד, אך מתייחסת באופן כולל למערכת השלמה של המכות והמופתים הרבים שהתרחשו במצרים [רד"ק, אבן עזרא]. מעבר למכות הגלויות, הנסים כללו גם פלאים נסתרים שאירעו בתקופת השיעבוד. כך למשל, נשים עבריות שילדו בסתר בשדות זכו להשגחה פלאית שבה ה' פתח את הארץ, גידל וזן את התינוקות בעצמו. כאשר גדלו הילדים ובאו לקראת הוריהם, התרחש נס נוסף שבו ההורים והילדים הכירו אלו את אלו באופן פלאי [אלשיך]. עשיית הפלא נועדה גם להצדיק את הצלת ישראל על ים סוף חרף חטאיהם העתידיים. מאחר שהמצרים לקו על ששיעבדו את ישראל, טביעתם של ישראל בים הייתה עלולה להוביל לחילול ה' ולעורר תמיהה מדוע הוכו המצרים מלכתחילה, ולכן ה' קרע להם את הים [חומת אנך].
הצירוף שְׂדֵה צֹעַן משמש כתקבולת מליצית לביטוי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. צוען הייתה עיר מלוכה מרכזית וחשובה במצרים, והמילה "שדה" מתארת את סביבתה, כלומר את הארץ או החבל כולו, בדומה לביטויים מקראיים אחרים כמו "שדה אדום" [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].