העברת המורשת הרוחנית וההיסטורית מדור לדור היא חובה המוטלת על יודעי המסורת, כדי להבטיח את רצף האמונה בעם. משמעות המילים לֹא נְכַחֵד היא שלא נסתיר, נמנע או נעלים את הדברים [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון]. הפרשנים מסבירים כי המילה מִבְּנֵיהֶם מתייחסת לבניהם של אבותינו, כלומר לאחינו בני ישראל שלא למדו וטרם קיבלו את המסורת. על אלו שיודעים את ההיסטוריה מוטלת החובה ללמד ולהזכיר לאלו שאינם יודעים, כדי שגם הם יעבירו את הידע לבניהם, וכך הלאה עד לְדוֹר אַחֲרוֹן, שהם הדורות המאוחרים ביותר [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, המאירי].
מסירת המידע ביהדות מתאפיינת בפתיחות ייחודית. בניגוד לאומות אחרות המסתירות את סודותיהן ומוסרות אותם רק לזקנים ולכוהנים, התורה מועברת בגלוי לכל הילדים. יתרה מכך, בעוד שעמי הקדם סיפרו על אליליהם סיפורים מלאי פגמים, חולשות ומעשי פלא בדויים, עם ישראל מספר את תְּהִלּוֹת ה', את וֶעֱזוּזוֹ – כלומר כוחו, עוצמתו וגבורתו [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון, המאירי] – ואת וְנִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה באמת [מלבי"ם].
לצד עצם סיפור הדברים, מתעוררת השאלה מדוע יש צורך לספר את מה שכבר כתוב ומוכר בתורה. התשובה לכך היא שבעוד שאחרים עשויים לספר את תהילות ה' וגבורותיו כסיפור היסטורי גרידא, מטרתו של מחבר המזמור היא להשתמש בסיפורים אלו כתוכחה וכמוסר השכל, כדי שהשומעים ילמדו מלקחי העבר ולא יחזרו על טעויות אבותיהם [אלשיך].