בעת צרה ומצוקה, בני ישראל שבים ופונים אל ה'. הם מביעים את הכרתם בכוחו האלוהי, כאשר וַֽיִּזְכְּרוּ כִּֽי־אֱלֹהִ֣ים צוּרָ֑ם, כלומר, הם מצהירים כי ה' הוא מקור חזקם, מעוזם ומחסם [אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם]. הם מבינים כי עצם הישרדותם אינה נובעת מזכותם האישית, אלא מכך שה' הוא צורם, ומתוך כך הם מקווים שעל ידי הכנעה ותשובה הוא יושיע אותם [אלשיך]. בנוסף, הם מכירים בכך שוְאֵל עֶלְיוֹן גֹּאֲלָם – האל שהושיע אותם הוא עליון על הכול, סיבת הסיבות הפועל באופן עצמאי, ויכול לעשות בארץ ככל העולה על רוחו [אבן עזרא, מלבי"ם].
עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזכירה זו לא הייתה פנימית ואמיתית. המילה וַֽיִּזְכְּרוּ מתפרשת כאן כהזכרה בפה בלבד. בני ישראל אמנם הצהירו על אמונתם במילים, אך תשובתם לא הייתה כנה ושלמה, ולבם לא היה נכון עם ה' [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. ההצהרות הללו נאמרו רק בעקבות הפורענות והמכה שניחתו עליהם, כאשר בפועל דבריהם היו מן השפה ולחוץ, ויש שאף השתמשו בחקירות שכליות והגיוניות כדי לדבר כזבים ולהכחיש את ה' [מלבי"ם].