מול הבגידה והחטא האנושי, מתגלה מידת הרחמים האלוהית במלוא עוצמתה, לא כהעלמת עין מן החטא, אלא כאיפוק ושליטה מוחלטת במידת הדין. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שלמרות שהחוטאים אינם נאמנים לה׳ וראויים לעונש כבד, הוא בוחר שלא להשחיתם כליל ולכלותם בבת אחת.
ההסבר לכך אינו שה׳ מוותר על העונש לחלוטין. אדרבה, הוא נפרע מן החוטאים ומביא עליהם ייסורים, אך עושה זאת במתינות, מעט מעט, כדי לכפר על חטאם מבלי להביא לכיליון מוחלט [רש"י, אלשיך]. התחשבות זו נובעת מהכרתו של ה׳ בחולשת האדם, בהיותו בשר ודם שבו טמון יצר הרע [רש"י]. פעולת הכפרה, המבוטאת במילה יְכַפֵּר, מתוארת כפעולה מתמשכת ותמידית [אבן עזרא], שבה ה׳ מכפר על מקצת החטאים כדי למנוע השחתה גורפת [מאירי].
מאמץ הרחמים בא לידי ביטוי במילים וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ, כלומר ה׳ מרבה להשיב ולסלק את כעסו פעמים רבות [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. פעולה זו של השבת הכעס אינה דבר של מה בכך; היא דורשת גבורת לב עצומה והפעלת כוח רב של מידת הרחמים, לעיתים אף מעבר למה ששורת הדין מחייבת [רד"ק, מאירי].
כדי להבין את אופן בלימת הכעס, הפרשנים עומדים על ההבדל המהותי שבין שתי המילים המבטאות זעם בפסוק. המילה אַפּוֹ מתארת את הכעס החיצוני והגלוי, זה שכבר יצא לפועל ומתחיל להעניש, בעוד המילה חֲמָתוֹ מתארת את הכעס הפנימי, השמור בלב [מלבי"ם]. ה׳ משיב לאחור את אפו, המשחית החיצוני, ומונע ממנו לפגוע [אלשיך]. במקביל, הוא מקפיד וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ – הוא אינו מעורר את כעסו הפנימי. ההפרדה הזו קריטית, שכן אם הכעס החיצוני והחמה הפנימית היו חוברים יחד, הדבר היה מוביל להשמדה מוחלטת. על ידי כך שהחמה הפנימית נותרת רדומה, מתאפשרת עצירתו של הכעס החיצוני בטרם יביא לכיליון [מלבי"ם].
ביטוי מוחשי למתח שבין הענישה לרחמים המשתקפים כאן, ניתן למצוא במסורת שלפיה פסוק זה נקרא שוב ושוב דווקא בזמן שאדם מקבל עונש מלקות בבית הדין. קריאת הפסוק בזמן ההלקאה ממחישה את הניגוד שבין המכה הפיזית הניתנת במלוא הכוח, לבין ההבטחה האלוהית לרחמים, כפרה והימנעות מהשחתה מוחלטת [תורה תמימה].