במסע בלב השממה, בני ישראל אינם מסתפקים בתלונות רגילות, אלא מעלים ספקות מהותיים ובוחנים את גבולות היכולת האלוהית. כאשר וַיְדַבְּרוּ בֵּאלֹהִים, הם עשו זאת מתוך מטרה לנסות את ה' [ביאור שטיינזלץ]. התבטאות זו משקפת הידרדרות והחרפה במרידתם: תחילה הם התלוננו כלפי מידת הדין, המרומזת בשם "אלהים", בטענה שהיא זו שמונעת מהם את הטוב, ומשם המשיכו והטילו ספק אפילו במידת החסד, המרומזת בשם "אל" [אלשיך].
תוכן דבריהם [רד"ק] מתמקד בשאלה הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן. הפועל לַעֲרֹךְ משמעותו לסדר ולארגן [מצודת ציון], והבקשה היא לשולחן מלא בכל טוב שאינו חסר דבר [מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי הבקשה לשולחן ערוך היא למעשה משל לדרישתם לקבל בשר [אבן עזרא, מצודת דוד]. כל זאת הם דורשים דווקא בַּמִּדְבָּר, מקום שומם ללא יישוב אדם [אבן עזרא], שעל פי דרך הטבע אינו מסוגל לספק שפע של לחם ומים [אלשיך].
שורש הספק שלהם נבע מתפיסה שגויה שלפיה כוחו של ה' מוגבל. מאחר שה' כבר הוציא עבורם מים מן הסלע, הם סברו שפעולה זו "הפחיתה" כביכול מכוחו. הם הניחו שה' הפסיק לספק להם בשר משום שאם ייתן להם גם מים וגם בשר, לא יישאר בידו כוח לתת להם לחם, שהוא המזון הנחוץ ביותר. לכן, מתוך רצון לנסות את ה', הם אתגרו אותו ושאלו האם הוא מסוגל לספק שולחן שלם הכולל את הכול יחד – לחם, מים ובשר [מלבי"ם].