חורבן משכן שילה ונפילת ארון הברית בשבי הפלשתים היוו נקודת שבר דרמטית. הטרגדיה הלאומית השתלבה באובדן אישי קשה של מנהיגי העם ומשפחותיהם. המילים כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ מכוונות בראש ובראשונה לחפני ופנחס, בני עלי הכהן, שמצאו את מותם בשדה הקרב. הפרשנים מסכימים כי אליהם מצטרפים גם שאר הכהנים נושאי הארון שנהרגו באותה מערכה [רד"ק, מצודת דוד].
לגבי סופו של המשפט, וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה, עולות שתי גישות מרכזיות המסבירות מדוע נמנע מהנשים להתאבל על בעליהן. הגישה הראשונה תולה זאת במוות פתאומי. אשת פנחס, שכרעה ללדת עם קבלת הבשורה המרה ומתה מיד, לא הספיקה כלל לבכות את מות בעלה [רש"י, מלבי"ם, מאירי]. יש המציינים כי נשים אלו מתו משברון לב [רד"ק], או משום שגם הן נרדפו ונהרגו [ביאור שטיינזלץ], וגורל טראגי דומה פקד גם אלמנות של הרוגים אחרים במערכה [אבן עזרא].
מנגד, גישה שנייה מפרשת את חוסר הבכי לא כחוסר יכולת פיזית, אלא כהכרעה ערכית וכסדר עדיפויות של אבל. האלמנות לא בכו על אובדן בעליהן משום שהצער הרוחני והלאומי גבר על הצער האישי; הן הרבו לבכות על הילקח ארון ה', ולמול אסון זה, צער אלמנותן האישי בטל בשישים ולא נחשב למאומה [אלשיך, מצודת דוד].