הנס הגדול של ירידת המן במדבר ממחיש את ההשגחה האלוהית ואת השפע שניתן לישראל, אך בה בעת מבליט את חוסר הכרת הטוב שלהם כאשר דרשו בשר. המילה וַיַּמְטֵר מתפרשת בלשון עבר מוקדם, כלומר ה' כבר המטיר עליהם את המן. עובדה זו מדגישה את כפיות הטובה של העם: מדוע דרשו בשר כדי לנסות את ה', הרי כבר ראו שידו אינה קצרה, והיה להם מזון מתוק, נקי וזמין ללא כל טורח [אבן עזרא, מצודת דוד].
הביטוי וּדְגַן שָׁמַיִם משמש כתקבולת נרדפת למן, והמילה לָמוֹ פירושה להם [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. הפרשנים מציעים מספר הסברים לכינוי המיוחד "דגן שמים". הגישה המרכזית היא שהמן נוצר באוויר וירד מן השמים, בניגוד ללחם הרגיל שיוצא מן האדמה [אבן עזרא, מאירי]. המן שימש עבור העם כתחליף לדגן הארצי, אך היה טוב וערב ממנו בהרבה [רד"ק].
לצד זאת, יש המצביעים על דמיון פיזי של ממש בין המן לדגן: המן היה עשוי כגרגרי חיטה שניתן לגבלם כעיסה, ועל פי מסורות מסוימות אף השתמשו בו להקרבת מנחות וללחם הפנים במשכן [חומת אנך]. גישה נוספת מבחינה בין רמות שונות של המן, ומסבירה כי בעוד שחלק מהמן היה רוחני מאוד, "דגן שמים" מתאר את המן לאחר שהתגשם ולבש צורה פיזית, שהכשירה אותו לאכילת אדם בדומה לדגן הצומח מן הארץ [אלשיך].