הפיכת ישימון צחיח ויבש למקור שופע של מים חיים מדגישה מהפך פלאי של חוקי הטבע. בעוד שבקיעת ים סוף הפכה מים ליבשה, הנס במדבר עשה את ההיפך הגמור והוציא מים מתוך יבשה חרבה [מלבי"ם].
המילה צֻרִים מתארת סלעים קשים, כאשר המונח "צור" מבטא חומר קשה אף יותר מ"סלע" [מצודת ציון, שטיינזלץ, מלבי"ם]. הפועל יְבַקַּע כתוב אמנם בלשון עתיד, אך משמעותו היא בלשון עבר [רד"ק]. הפרשנים מעלים שאלה לגבי השימוש בלשון רבים במילה צֻרִים, שהרי משה הכה בסלע אחד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתייחס למספר אירועים פלאיים שהתרחשו במהלך הנדודים במדבר הגדול, כמו הכאת הצור ברפידים ולאחר מכן הכאת הסלע בקדש [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם]. מנגד, גישה רעיונית שונה מסבירה כי באותו אירוע היו למעשה שני "צורים": האחד הוא צור החלמיש הפיזי, והשני הוא כוח רוחני קשה ואטום שנוצר בעקבות חטא התלונות של העם. מטרת ההכאה הייתה לשבור תחילה את המחסום הרוחני המונע את השפע, ורק בעקבות הכנעתו נבקע גם הסלע הטבעי ומכאן לשון הרבים [אלשיך].
המילה וַיַּשְׁקְ היא צורה מקוצרת שמשמעותה "וישקה אותם" [אבן עזרא]. ה' העניק לעם מים בשפע עצום ועל-טבעי עבור מדבר, והרווה אותם כאילו שתו מתוך מאגרי התהום הגדולים [מצודת דוד, שטיינזלץ, מלבי"ם]. הביטוי כִּתְהֹמוֹת רַבָּה מציג תופעה דקדוקית שבה שם העצם "תהומות" מופיע בלשון רבים, אך התואר "רבה" מופיע בלשון יחיד, דרך צחות לשונית המוכרת ממקומות נוספים במקרא [רד"ק, אבן עזרא].
באשר לביטוי זה, קיימת הבחנה מעניינת הנובעת מגרסאות שונות של הטקסט. בעוד שהנוסח המדויק והמקובל הוא כִּתהומות בכ"ף הדימוי [רד"ק, מנחת שי], מתוך פירושו של רש"י עולה כי הוא קרא את המילה כ-בִּתהומות. על בסיס קריאה זו, רש"י מפרש שהפסוק רומז לנס נוסף: אפילו כאשר בני ישראל הלכו בתוך ים סוף שמימיו מלוחים, ה' המתיק עבורם מעיינות של מים מתוקים בתוך תהומות הים [רש"י, מנחת שי].