יציאת מצרים והמסע במדבר מתוארים מבעד לדימוי פסטורלי של רועה וצאנו, הממחיש את ההשגחה האלוהית, הדאגה לצרכי העם, ואת מידת אמונתם.
המילה וַיַּסַּע מתייחסת להוצאת בני ישראל ממצרים לאחר מכת בכורות [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הדימוי כַּצֹּאן בא ללמד על אופן ההנהגה: ה' הוביל את העם בעדינות ובנחת, כשם שרועה מנהל את צאנו לאטו [אבן עזרא, רד"ק]. הליכתם כצאן מבטאת גם את מצבם הרוחני והתודעתי של ישראל באותה עת. הם הלכו בתמימות לב ובאמונה שלמה [אלשיך], וצעדו אחר ה' כבהמות המובלות אחר הרועה שלהן ללא דעת עצמאית [מלבי"ם]. מסעותיהם וחניותיהם לא היו מקריים, אלא הונחו תחת השגחה פרטית מדוקדקת, על פי הכוונת הרועה [מאירי].
בהמשך הפסוק, הפועל וַיְנַהֲגֵם מתאר את ההובלה במדבר. פועל זה משמש לרוב לתיאור הנהגת בהמות הזקוקות להכוונה מתמדת כדי שלא יתעו בדרכן [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. הדימוי כַּעֵדֶר בַּמִּדְבָּר מדגיש את הדאגה לצרכיהם הפיזיים. כשם שרועה מוליך את העדר אל מקום מרעה, כך ה' הנהיג את ישראל במדבר השומם וסיפק להם את כל מחייתם, כדוגמת המן ומי הבאר, עד שלא חסרו דבר [מצודת דוד, מלבי"ם].
יש המדייקים בניקוד המילה כַּעֵדֶר (בפתח תחת האות כ'), המרמז על "העדר הידוע". כלומר, ישראל הונהגו כעדר מיוחד ומושגח שאינו חסר דבר, וזכו לשפע ולשמירה הן במהלך קריעת ים סוף והן במסעם במדבר [אלשיך].