הנס המכונן של קריעת ים סוף אינו מוצג כאן כפעולה אחידה, אלא כרצף של התערבויות אלוהיות מדויקות המבטאות הן שליטה מוחלטת בטבע והן הנהגה מוסרית. לאחר רצף המכות והנפלאות במצרים, ה' קורע את הים עבור בני ישראל ומעביר אותם בתוכו בבטחה [רד"ק, המאירי, ביאור שטיינזלץ].
המילים בָּקַע יָם מתייחסות לעצם התרחשות הפלא והנס הפיזי של בקיעת המים, בעוד שהמילה וַיַּעֲבִירֵם מבטאת את מידת הרחמים והחסד של ה' כלפי עם ישראל, בכך שהדריך אותם בבטחה בתוך הים [מלבי"ם].
סדר הפעולות בפסוק מעורר עניין, שכן היה מצופה שהמים יעמדו כחומה לפני שבני ישראל יעברו, אך הפסוק מתאר קודם את המעבר ולאחר מכן את העמדת המים. על כך מציעים הפרשנים שתי גישות מרכזיות המשקפות את השגחת ה' בתוך הים עצמו. גישה אחת מסבירה כי הים נתמלא כעס על בני ישראל בשל חטאיהם, וביקש לשטוף ולהטביע אותם בעודם צועדים בתוכו. לפיכך, הפעולה של וַיַּצֶּב־מַיִם נועדה לבלום את הים באופן אקטיבי ולמנוע ממנו להישפך עליהם בזמן המעבר [אלשיך]. מנגד, יש המפרשים שהעמדת המים נועדה דווקא עבור המצרים. ה' יצר חומת מים מרשימה ויציבה כדי לפתות את המצרים להעז ולהיכנס אל תוך הים בעקבות ישראל. בכך באה לידי ביטוי מידת הדין של ה', שביקש להעניש את המצרים מידה כנגד מידה ולהטביעם על רשעותם [מלבי"ם].
מבחינה לשונית, הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה נֵד היא תל גבוה, צבור או קיר [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפעולה של וַיַּצֶּב מתארת עצירה מוחלטת של חוקי הטבע, שבה ה' העמיד את המים השוטפים ומנע מהם לרדת ולזרום כדרכם, כך שקפאו וניצבו כחומת מים אדירה [מצודת דוד].