רגע השבי והחורבן אינו מתבטא רק בתבוסה צבאית, אלא בראש ובראשונה בנטישה רוחנית ובנפילת סמלי הקודש המובהקים ביותר לידי האויב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ מתייחסות לארון הברית שנשבה ונמסר לידי הפלשתים, יחד עם לוחות הברית המונחים בתוכו [רש"י].
הארון מכונה בפסוק עֻזּוֹ וכן וְתִפְאַרְתּוֹ משום שדרכו נראו כוחו וכבודו של ה' [רד"ק], ובאמצעותו הפגין ה' את גבורתו כשהכה בפלשתים [מצודת ציון]. יש המעמיקים בחלוקה בין המושגים ומסבירים כי הארון נקרא עֻזּוֹ בזכות התורה שיש בו, ואילו המילה וְתִפְאַרְתּוֹ, המורה תמיד על דבר פלאי וניסי, מתייחסת לאותות ולמופתים שנעשו על ידו [מלבי"ם]. בשונה מתפיסה רווחת זו, ישנו פירוש המזהה את המילה עֻזּוֹ עם הכוח הפיזי והצבאי של העם, כלומר הערים והמבצרים שנבנו בעזרת ה', אשר הופקרו ונמסרו לאויב [ביאור שטיינזלץ].
מסירת הקודש בְיַד צָר מהווה נקודת שבר שבה האויבים מצליחים ומתפארים בניצחונם [מלבי"ם]. עם זאת, מובאת גם זווית התבוננות ייחודית לפיה ה' לא חשש לכבודו, שכן גם כאשר הארון היה שרוי בְיַד צָר, הוא שמר על וְתִפְאַרְתּוֹ. הפלשתים עצמם חלקו לארון כבוד רב ופחדו ממנו, כשהם מכירים ומודים בכך שזהו האלוהים האדיר שהכה את מצרים [אלשיך].