העברת מסורת התורה מדור לדור נועדה לנתק את שרשרת כישלונות העבר ולהביא את הדורות הבאים לשלמות רוחנית. האזהרה המרכזית היא להימנע מחזרה על חטאי הדורות הקודמים, שאופיינו בחוסר יציבות פנימית ובהתרחקות הדרגתית מדרך האמת.
רוב הפרשנים מסכימים כי המילה כַּאֲבוֹתָם מכוונת לאנשי דור המדבר ויוצאי מצרים [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. דור זה מתואר כדּוֹר סוֹרֵר וּמֹרֶה. המילה סוֹרֵר מתארת אדם שסר מדרך הישר, ואילו מֹרֶה מצביע על מורד ומסרב [מצודת ציון], אדם המכיר את ריבונו אך מורד בו במכוון [מלבי"ם].
ההידרדרות הרוחנית של דור זה לא התרחשה בבת אחת, אלא בתהליך הדרגתי. יצר הרע אינו מכשיל את האדם באופן מיידי, אלא פועל צעד אחר צעד [אלשיך]. השלב הראשון של הנפילה מתבטא במילים לֹא הֵכִין לִבּוֹ, כלומר הם לא תיקנו וכיוונו את לבם [ביאור שטיינזלץ], ולא הכינו את עצמם לדרוש את ה' ואת דברו [מצודת דוד, מלבי"ם]. בשלב מוקדם זה, אף על פי שעבודת ה' שלהם לא הייתה כראוי, רוחם עדיין נותרה שלמה [אלשיך].
אולם חוסר ההכנה של הלב הוביל בהכרח לשלב העמוק והחמור יותר: וְלֹא נֶאֶמְנָה אֶת אֵל רוּחוֹ (יש להקפיד על הנוסח המדויק אֶת אֵל ולא "אל אל" כפי שהופיע בדפוסים ישנים [מנחת שי]). המילה נֶאֶמְנָה מתפרשת כחזקה, יציבה ומהימנה [ביאור שטיינזלץ], או במשמעות הישירה של אמונה [רד"ק, מאירי, מצודת דוד]. בשלב זה, המחשבה והרצון של העם כבר לא התקיימו עם ה' [רד"ק]. הרוח הפנימית, שאמורה לכוון את הלב, החלה להעלות מחשבות רעות שהובילו לחטא, עד שהעם איבד את היכולת לעמוד באמונה [מלבי"ם], ונפשו הגיעה עד כדי פגיעה באמונה עצמה [אלשיך].