המעבר לתיאור יציאת מצרים מתמקד כעת במכות שניחתו על האימפריה המצרית. במבט ראשון, ניכר כי הפסוק בנוי מתקבולת פואטית שכופלת את אותו הרעיון במילים שונות, כאשר אֹתוֹתָיו הם ניסיו של ה', והביטוי בִּשְׂדֵה צֹעַן משמעותו פשוט ארץ צוען [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מאירי].
עם זאת, פרשנים אחרים מוצאים הבחנה דקה ומכוונת בין חלקי הפסוק. המילה אֹתוֹתָיו מתייחסת למכות שניתנה עליהן התראה מראש מאת הנביא. מכות אלו נועדו לשמש כסימן והוכחה למציאות ה'. לעומת זאת, וּמוֹפְתָיו הם פלאים על-טבעיים ומכות שניחתו ללא כל התראה מוקדמת, כעונש על כך שהמצרים התעלמו מהאותות שקדמו להם [אבן עזרא, מלבי"ם].
הבחנה זו מתבטאת גם במיקומים הגיאוגרפיים השונים המוזכרים. האותות, שנועדו ללמד אמונה ולהעביר מסר, ניתנו לפרעה ולשריו בתוך העיר, בְּמִצְרַיִם. המופתים, שנועדו בעיקר להעניש ולהכות, התפשטו בכל גבולות הארץ המקיפים אותה, בִּשְׂדֵה צֹעַן [מלבי"ם].
גישה משלימה מחלקת את המכות עצמן לפי מיקומן הפיזי: האותות התרחשו בתוך הערים, כמו מכות דם וערוב, ואילו המופתים פגעו מחוץ לעיר, כמו הברד והארבה שהשחיתו את יבול השדה. בנוסף, ההוכחה הניצחת לכך שהמכות אכן הגיעו מאת ה' התרחשה דווקא בשדה צוען, שכן המכות היו מסתלקות רק כאשר משה יצא אל מחוץ לעיר ופרש את כפיו בתפילה [אלשיך].