חורבן המלחמה קוטע את מהלכם הטבעי של החיים, וממיר את שמחת הנישואין באבל כבד. המילים בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ מתייחסות לאנשי הצבא היוצאים למערכה [רד"ק, מצודת דוד], ובהם גם אנשים חסידים [אבן עזרא]. האש המוזכרת אינה אש ממשית, אלא משל ללהב החרב המכלה את הלוחמים בקרב [רד"ק, אבן עזרא], והיא מסמלת את חרון אפו וזעמו של ה׳ שבער בהם [רש"י, מצודת דוד]. מדובר היה במלחמת מצווה, שבה על פי ההלכה חתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה, ולכן גם צעירים שעמדו להינשא נפלו חללים במערכה [מלבי"ם].
בעקבות מותם של הצעירים בקרב, התרחשה טרגדיה נוספת: וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ. הנערות הצעירות והצנועות שנותרו בעורף לא זכו להיכנס לחופה, שכן החתנים המיועדים להן נהרגו [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ]. הפועל הוּלָּלוּ (הנכתב באות וי"ו ועם דגש באות למ"ד [מנחת שי]) נגזר מהמילה הארמית הילולא, שמשמעותה בית החופה ושמחת הנישואין [רש"י, רד"ק]. מקור השם הוא במנהג להלל ולשבח בשירים את החתן והכלה [רד"ק, מצודת ציון], ובפרט לשבח את הכלה על יופייה וחנה [מלבי"ם]. גישה נוספת מציעה כי בהיעדר בחורים, בטל תפקידם של השדכנים ולא היה עוד צורך להלל ולשבח את הנערות כדי לשכנע בחורים לשאת אותן [מאירי].
אמנם יש מחכמי התלמוד שדרשו את הפסוק על מותם של נדב ואביהוא בני אהרן, אך על פי פשוטו של מקרא, הפסוק אינו עוסק בהם אלא ממשיך לתאר את הפורענות והחורבן שהתרחשו בתקופת משכן שילה [רש"י].