המשורר מצהיר כי בכוונתו לגולל את אירועי העבר לא כתיעוד היסטורי יבש, אלא כדברי חכמה שיריים הנושאים בחובם לקח עמוק. הפסוק משתמש בכפילות לשונית כדי לתאר את אופן מסירת הדברים: אביעה משמעו אמירה והבעה, ומני קדם מתייחס למאורעות שהתרחשו בזמן קדום [מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
באשר למושג במשל, יש המפרשים כי הכוונה היא לדברי התורה באופן כללי [רש"י]. עם זאת, גישה נרחבת יותר בקרב הפרשנים היא שהמילה מתייחסת לביטויים הפיוטיים והציוריים שיופיעו בהמשך המזמור עצמו, כדוגמת "לערוך שולחן במדבר" או "אש נשקה ביעקב" [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. אירועי העבר מוצגים כמשל שנועד להעביר מוסר השכל, ולהזהיר את הדורות הבאים לבל יחזרו על חטאי קודמיהם [אלשיך].
לצידם עומדות החידות, שהן עניינים סתומים שקשה להבינם. הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לפסוקים חידתיים בהמשך המזמור, כמו "ויתן לשבי עוזו" המתייחס לשביית ארון הברית, או "לחם אבירים" המתייחס למן. לולא התיעוד ההיסטורי המפורש בספרים אחרים בתנ"ך, דוגמת ספר שמואל, ביטויים אלו היו נותרים כחידה בלתי פתורה [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד].
בניגוד לעמי הקדם, שביססו את אמונתם על משלים בדויים וחידות שקריות שהטעו את ההמון, המשלים והחידות של עם ישראל מבוססים על אמת היסטורית מוחלטת שעברה במסורת. תיאורי הנסים והנפלאות מכונים "חידות" רק משום ששכלנו אינו מסוגל להבין כיצד בדיוק התרחשו, והם משמשים כ"משל" הממחיש את השגחת ה' ויכולתו בעולם [מלבי"ם]. במבט עמוק אף יותר, חידות אלו מימי קדם רומזות לתעלומה הקדומה ביותר – עצם בריאת העולם והתהוותו מתוך היעדר מוחלט [מאירי].