תבוסה צבאית ומכה משפילה עומדות במרכזו של מעמד זה, המציג אירוע של ענישה המותיר אחריו בושה היסטורית. הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת זהות המוכים ואופי המכה במילים וַיַּךְ צָרָיו אָחוֹר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, אבן עזרא, מאירי ואלשיך] היא שהמילה צָרָיו מכוונת לאויבי ה', הלוא הם הפלשתים, והמילה אָחוֹר מתארת מכה גופנית באחוריהם, כלומר מכת טחורים. [אלשיך] מוסיף כי ה' בחר במכוון לא להרוג את האויבים אלא להשאירם בחיים כדי להטיל בהם קלון ולבייש אותם. יש המבארים [ביאור שטיינזלץ] את המילים בפשטות, שה' הכה את אויביו עד שנסוגו וברחו לאחור.
מנגד, גישה אחרת [רד"ק ומצודת דוד] מפרשת כי צָרָיו הם דווקא החוטאים והפושעים שבעם ישראל. לפי פירוש זה, ה' העניש את ישראל על חטאיהם בכך שגרם להם להפנות עורף ולנוס מפני הפלשתים, אשר רדפו אחריהם והכו אותם מאחור, כפי שרודף מכה את הנמלט ממנו.
הבדלי הגישות משליכים גם על הבנת סופו של הפסוק, חֶרְפַּת עוֹלָם נָתַן לָמוֹ, המתאר בושה נצחית. לפי הגישה הראשונה, החרפה היא עצם המכה המביישת של הטחורים שניתנה לפלשתים ונותרה להם לגידוף עולמי [רש"י, אלשיך ומאירי]. לעומת זאת, לפי הגישה השנייה, החרפה הנצחית היא לקיחת ארון הברית לשבי וגלותו בידי הפלשתים, אירוע שהיווה בושה היסטורית עבור עם ישראל [רד"ק ומצודת דוד].