קרה לכם פעם שהסתבכתם בבעיה גדולה, ופתאום התחלתם להגיד מילים יפות ולבקש עזרה, למרות שבלב לא באמת התכוונתם לשנות את ההתנהגות שלכם? זה בדיוק מה שקרה לבני ישראל. כשהם היו בצרה ובמצוקה, הם פתאום פנו אל ה'. הם אמרו וַֽיִּזְכְּרוּ כִּֽי־אֱלֹהִ֣ים צוּרָ֑ם, כלומר, הם הכריזו שה' הוא כמו סלע חזק בשבילם, שהוא המגן שלהם ושרק בזכותו הם שורדים. הם גם הוסיפו שוְאֵל עֶלְיוֹן גֹּאֲלָם, והתכוונו שה' הוא מעל הכול והוא היחיד שיכול להציל אותם.
אבל המפרשים מסבירים שהמילה וַֽיִּזְכְּרוּ לא מתארת כאן זיכרון אמיתי וכנה. בני ישראל אמרו את כל הדברים היפים האלה רק בגלל שהיה להם קשה וכואב. הם אמרו אותם רק בפה, אבל הלב שלהם לא באמת היה שלם עם ה' והם לא באמת התכוונו לחזור בתשובה באותו הרגע. זו הייתה הבטחה של מילים בלבד.