קרה לכם פעם שהבטחתם משהו, אבל בתוך הלב ידעתם שאתם לא באמת מתכוונים לקיים את זה? בני ישראל עשו משהו דומה. הם הציגו את עצמם כאילו הם חוזרים בתשובה, אבל זו לא הייתה חרטה אמיתית. המילה וַיְפַתּוּהוּ מתארת את המחשבה המוטעית שלהם. הם חשבו שהם יכולים פשוט להגיד ל-ה' מילים יפות של חנופה ולשכנע אותו, ממש כמו שאדם מנסה לשכנע את החבר שלו. הם שכחו ש-ה' רואה בדיוק מה קורה בתוך הלב שלנו. הם הבטיחו שיעשו דברים טובים, אבל אלו היו הבטחות ריקות. הם השתמשו בְּפִיהֶם כדי להגיד דברים יפים כלפי חוץ, וּבִלְשׁוֹנָם הם פשוט שיקרו ולא התכוונו לקיים שום דבר.
אפשר היה לחשוב ש-ה' לא יסלח להם בכלל, אבל קרה משהו מיוחד. ה' סלח להם קצת ונרגע מהכעס שלו. למה? קודם כל, כי בני אדם אחרים רואים רק את מה שקורה בחוץ. אם ה' לא היה סולח להם בכלל, אנשים היו עלולים לחשוב שאין שום טעם לבקש סליחה ולחזור בתשובה, והם היו מתייאשים. ה' רצה להראות שיש ערך לתשובה. חוץ מזה, כשאדם מתפלל לבד, התפילה שלו חייבת לבוא מעומק הלב. אבל כשציבור שלם מתפלל ביחד, יש לקבוצה כוח עצום. בזכות הכוח של כולם יחד, מידת הרחמים של ה' פועלת והוא מוכן לסלוח, אפילו אם המילים שלהם לא היו לגמרי כנות.