קרה לכם פעם שמישהו עזר לכם ועשה עבורכם משהו מדהים, אבל אחרי כמה זמן פתאום דאגתם ושכחתם שהוא תמיד שם בשבילכם? זה בדיוק מה שקרה לבני ישראל במדבר. למרות שה׳ עשה להם המון ניסים ודאג להם באהבה גדולה, הם המשיכו לפקפק בו.
המילה וַיָּשׁוּבוּ מלמדת אותנו שהם חזרו על ההתנהגות הזאת שוב ושוב. בכל פעם שהיה חסר להם משהו, במקום לסמוך על ה׳, הם בחרו לבחון אותו. כשהם וַיְנַסּוּ אֵל, הם בעצם בדקו אם ה׳, שהוא כל יכול, באמת מסוגל לדאוג לכל הצרכים שלהם שמשתנים בכל רגע.
החלק העצוב ביותר הוא שהם הִתְווּ. המילה הזו מגיעה מהמילה תו, שמשמעותה לשרטט גבול. בני ישראל כאילו ציירו בלב שלהם גבול סביב ה׳ וחשבו שאת הדבר הזה הוא יכול לעשות, אבל משהו אחר הוא כבר לא יכול. הם שכחו שה׳ יכול לשנות אפילו את חוקי הטבע. ההתנהגות הזאת עומדת בניגוד מוחלט להיותו וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, כי ה׳ הוא קדוש, גדול ונשגב הרבה מעבר לכל גבול שאנחנו יכולים לדמיין. כשהם ניסו להקטין אותו במחשבות שלהם והמשיכו להעמיד אותו במבחן, הם פשוט ציערו אותו.