תחשבו על רגע שבו ממש רציתם לעשות משהו שאתם יודעים שהוא לא נכון. אף אחד לא הסתכל, ולא פחדתם שיתפסו אתכם או יענישו אתכם, אבל בכל זאת החלטתם לעצור את עצמכם. למה? פשוט כי ידעתם שזה הדבר הנכון. המשורר מספר לנו בדיוק על התנהגות כזו. הוא מצהיר כָּלִאתִי רַגְלָי, כלומר עצרתי ומנעתי מעצמי ללכת באֹרַח רָע, שזו דרך לא טובה.
מעניין לשים לב שהוא לא משתמש במילה "דרך" שמתארת מסלול ראשי וגדול שכולם מכירים, אלא במילה אֹרַח, שהוא שביל קטן ופרטי. הוא מסביר בכך שהוא מקפיד להתרחק לא רק ממעשים רעים מפורסמים שכולם רואים, אלא אפילו ממעשים לא טובים קטנים ופרטיים, ואף נמנע מלהתקרב למקומות שעלולים להכשיל אותו.
החלק הכי מיוחד כאן הוא הסיבה למעשיו: הוא לא מתרחק מהשביל הרע בגלל שהוא מפחד מבני אדם או חושש מעונש. הוא עושה את זה מתוך מטרה אחת ויחידה, והיא לקיים את הציווי של ה׳ ולשמור את דברו באמת.