תהלים, פרק קי״ט, פסוק נ״ב

בעת משבר, האדם שואב כוח מההיסטוריה ואומר לה' זָכַרְתִּי מִשְׁפָּטֶיךָ, כשהוא נזכר בייסורים שהבאת על בני אדם בעבר. זיכרון זה מעורר בו נחמה, וָאֶתְנֶחָם, מתוך הבנה שהמשפטים נובעים ממידת הרחמים ושה' עתיד להשיב לו טובה תחת סבלו. משמעות אחרת היא שהזיכרון של מִשְׁפָּטֶיךָ מֵעוֹלָם מכוון דווקא לעונשים שספגו הרשעים לאורך הדורות, מה שמנחם את הצדיק הסובל מידם בידיעה שבסופו של דבר הם יבואו על עונשם. כמו כן, ניתן להבין את המילה וָאֶתְנֶחָם גם כחרטה, שכן ההתבוננות בדיני ה' מעוררת את האדם להתחרט על חטאיו ולשוב בתשובה.